יום ראשון, 2 בינואר 2011

על מחטים ואנשים

מדי שנה, בערך באותה תקופה, שד קטן (הידוע גם בשם הבעל) מתחיל ללחוש שהגיע הזמן לעשות בדיקת דם. הוא מונה שפע יתרונות וסיבות הגיוניות לכך ואני, הידועה ביכולתי לסובב שאלות רבות בחזרה אל השולח, יורה כמה שאני מצליחה. ונכנעת.
יום לפני האירוע, שבדרך כלל חופף ליום-לפני פקיעת-התוקף-של הבדיקה, אני מנסה להכחיש את קיומי ולהתכחש לקיום האירוע ובכך אוסרת כל שיחת תיאום.
ואז מגיע הבוקר.
בתחילה, אני מתחפרת במיטה כאילו יש שם זהב שטרם גילינו.
בהגיענו למקום, אני אצא בשיא האיטיות מהרכב, משל מדובר בגברת זקנה כבת 90.
בהגיענו למעבדה, הקהל מתחלק לשני סוגי אנשים:
הנורמלים, המעבירים את זמנם בכיף בקריאת עיתון, בהייה בחלל או משחקי angry birds בפלאפון וההיסטריים הכוללים אותי ואת כל הילדים מתחת לגיל שמונה.
בהקרא המספר שלי, אני הולכת ברגליים כושלות ומלווה בכוח עזר (כנגדי) הישר לחלל לקיחת הדם הידוע גם בכינויו "גהנום עלי אדמות". שם- ב99.9% מהמקרים הבדיקה עוברת כמו חלום ואני אפילו לא מספיקה לבכות. ב0.01% מהמקרים אני נופלת על אחות רעה במיוחד שטוענת שזה "בחיים לא יעבור לך, וככה תשארי לנצח". ת'נקס, תכלס זה בדיוק מה שרציתי לשמוע רגע לפני שאת תוקעת בי מחט אימתנית.
אני גברת סבנדיחה, וחייתי כדי לספר. באותה נשימה, תושב מדבקת ה"אני גיבור" ותנתן להיסטריים מכל הגילאים. רצוי בליווי סוכריה על מקל. תודה.